top of page

קמבודיה – חלק א'

לא היינו בטוחים האם כדאי לבקר בקמבודיה לכמה שבועות לפני שנגיע לויאטנם. ידענו שהיא מדינת עולם שלישי, שהעוני הוא רב, שהייתה מלחמת אחים והחמר רוז' רצחו כשני מליון איש והשאירו המון מוקשים ולכן המראות של קמבודים קטועי איברים ומקבצי נדבות הוא מראה שכיח. אפילו הייתה בעבר תחרות יופי בשם מיס מוקש!!

אז החלטנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, מהטוב, המוכר והמפנק, ולעשות דברים קצת שונים, מאתגרים וחדשים לנו.

נחתנו בסיאם ריפ בצפון מערב המדינה. פקידים קשוחים מאחורי דלפקים באולם הנכנסים וכבר בעמדת הבידוק הראשונה גבו מאיתנו שוחד, ללא אפשרות להגיב או להתווכח, שלמנו בשקט 10$ והבנו שאנו מתחילים בפרק אחר לגמרי של המסע שלנו. השעה עשר בלילה, נוסעים במונית למלון שהזמנו, המראות מזכירים לנו את הודו, ריח של אבק וחול באוויר. החדר במלון מרווח ונוח בניחוח של טחב כבד. כולם רעבים אבל יהלי ואני מוכנים לסיים את הערב עם שתי עוגיות אוראו לכל אחד ולא לצאת מהחדר, אביב, גילי ורני יצאו למסעדה.

קמנו לבוקר שמשי ויצאנו אל העיר המתוירת בשל קרבתה למקדשים המפורסמים, מקדשי אנגקור אשר הוכתרו ע"י אונסק"ו לאתר מורשת עולמית. הרחובות נטולי המדרכות היו מלאי חול ושלוליות בוץ וזבל זרוק בכל מקום. הרחוב משמש להולכי רגל, אופנועים, אופנועים גוררים כרכרות (טוק טוק), מכוניות וטנדרים, וכולם אוהבים לצפצף. התמרורים הם בגדר המלצה בלבד וגם כיוון הנסיעה הוא לא בגדר חובה!! אבל לא רואים תאונות, הכל בקצב איטי. בלילה המקומות מוארים במנורות פלורסנט אשר מושכות כמויות אדירות של ברחשים, כך שאם רוצים לאכול חייבים למצוא מקום עם מאוורר שיבריח אותם!! ושלא נדבר על האוכל הלא משהו בכלל. הדבר היחיד שמשמח הוא, זה הבאגט הטרי והטעים, הקרואסונים ועוגות מילפה מעולות שנשארו פה מתקופת השלטון הצרפתי. הילדים התפנקו במסאג' דגים לרגליים בזמן שאנחנו בחרנו במסאג' גוף שהיה מעאפן . זה הזמן להפסיק להשוות כל דבר לתאילנד ולהבין שאנחנו בסרט אחר!!!

שמענו מבחורה ישראלית שפגשנו שאפשר להגיע לבתי יתומים בעיר ולשחק עם הילדים. הצטיידנו בשתי שקיות של סוכריות ויצאנו לחפש את המקום. הגענו לבית יתומים אך לא נתנו לנו להיכנס כי משך ההתנדבות הוא מינימום שבועיים, צפינו בילדים בשיעור התעמלות בבית ספר ופגשנו בילדים הלומדים אנגלית אחרי שעות הלימודים אשר שמחו לפגוש אותנו ולתרגל את האנגלית שלהם.

למחרת לקחנו נהג טוק טוק ליום שלם לביקור במקדשי אנגקור. מדובר ביותר מ- 300 קמ"ר של מקדשים וארמונות מגולפים באבן, אשר נבנו לפני כאלף שנה, נשכחו ונזנחו עד שצרפתי אחד גילה אותם לפני מאה וחמישים שנה. הצמחייה העוטפת את המקדשים והאזור כולו יוצרת מראות של מקדשי אבן חבוקים עם עצים בתפאורת ג'ונגל שמוסיפה קסם למקום הזה.

היה יום חם ומהנה עבור כולנו. ביקרנו בשישה מקדשים, המראות היו יפים ומרשימים. הילדים התרוצצו ושיחקו מחבואים, האכלנו קופים שפגשנו בדרך בבננות ולסיום היום ביקרנו במקדש הגדול והמפורסם ביותר אנגקור ואט, צפינו בשעת שקיעה בהשתקפות המקדש באגם הסמוך. אכן מרהיב.

נשארנו עוד יומיים בעיקר בבריכה במלון. החלטנו שנחצה את המדינה עד לדרום הכפרי ונוותר על עיר הבירה פנום פן. נסיעה של 10 שעות במיניואן ואנחנו בעיירת חוף שנקראת קפ. שיטוט רגלי בעיירה, עוברים דרך שוק סרטנים, ממשיכים לכיוון חוף הים שמתגלה כמכוער ומאכזב ביותר. המקומיים נוהגים לעשות פיקניק משפחתי על המדרכות ולהשאיר את כל הלכלוך במקום. אין פחים והמודעות לשמירה על ניקיון היא אפסית. למזלנו המלון שהזמנו היה מפנק כך שהעברנו את הימים החמים בהתרעננות בבריכה והילדים שחקו ביליארד שהיה במלון. כשירד קצת החום רכבנו על אופניים ברחבי העיירה, שכרנו אופנועים וביקרנו בכפרים נידחים מוקפים בנופים יפים. מראות של שדות אורז ירוקים שחוצים אותם שבילי אדמת חמרה אדומה. מסתבר שהאזור ידוע בגידולי פלפל שחור ולבן מהאיכותיים בעולם, פלפל קמפוט, ואנחנו מבקרים בחווה לגידול הפלפל ושומעים הסבר על הגידול של הצמח. משם ממשיכים לביקור במערה ענקית שבמרכזה היא חלולה. בדרך לעוד מערה, הדרך בוצית ומלאת שלוליות מהגשם שירד בלילה, רני ואני רוכבים על האופנוע, מתמרנים בין הבורות ו…שוקעים בבוץ. בחור מקומי שולף את האופנוע ואותנו מהבוץ וברקע נשמעים גילגולי הצחוק של אביב, גילי ויהלי.

כבר שבוע אנחנו בקמבודיה ברגשות מעורבים ופתאום הלב התמלא מלראות את הטבע היפה, את צבע השמיים בשקיעה, את התמימות והפשטות של האנשים והחיים, את המבט בעיניים, את האותנטיות של המקום שהתיירות עוד לא הגיעה אליו. חימם את ליבנו לפגוש אנשים מערביים שמתנדבים ועוזרים לקדם את האוכלוסייה הענייה, בלימוד אנגלית, בבניית בית, בבתי יתומים ובאימוץ משפחות ותמיכה בהן.

הכרנו את כריס האמריקאי אשר התנדב שנים רבות בבית יתומים בפנום פן שם פגש בבחורה קמבודית יתומה נעמי, התאהב ונישא לה, לזוג שלושה ילדים. השניים בנו במו ידיהם בית הארחה ומסעדה טובה. במקום בית ספר בו כריס מלמד את בני הנוער הקמבודים אנגלית וגם מכשיר אותם למקצועות המלונאות והתיירות, החבר'ה מתלמדים במקום, והכל בהתנדבות. במקום ישנו גם בית מלאכה אשר מוכר את יצירותיהם של הנערות והנערים. בכל ערב הגענו למקום ואכלנו סוף סוף אוכל טעים. בילינו שעות בשיחות עם כריס על סיפורו האישי, על מצבה של קמבודיה והשחיתות המקוממת החוגגת במדינה. מעורר השראה לפגוש אנשים כמותם, אשר משלבים בחייהם נתינה משמעותית ומוציאים נערים ונערות קמבודים ממעגל עוני ומאפשרים להם תקווה.

הרגשנו פה חיבור מיוחד למקומיים. באנו ליומיים ונשארנו שישה ימים. אנחנו לומדים על עצמינו שההתחלות וההסתגלות למקום חדש קשים לנו, אך לאט לאט אנחנו מתחברים למקום, לאווירה ולאנשים, ונשארים עוד ועוד.

קטגוריות
פוסטים אחרונים
איך לתכנן מסלול
ארכיון
bottom of page